שכונת אלקנטרה
אלקנטרה היא מחוז פורטוגזי בעיריית ליסבון (שכונה), השייך לאזור המערבי של הבירה, עם שטח של 5.07 קמ"ר ו-13,850 תושבים (מפקד 2021). צפיפות האוכלוסייה שלה היא 2,731.8 תושבים לקמ"ר.
שמה נגזר מהמילה הערבית "אל-קנטרה", שמשמעותה "גשר". כך נקרא הגשר שחצה את הנחל באזור זה, שלבסוף נקרא נחל אלקנטרה.
היסטוריה:
מוקדם מאוד הופיעו סימנים להתיישבות אנושית בשטח שמהווה כיום את מחוז אלקנטרה. כלי אבן שנמצאו לאורך נחל אלקנטרה מתוארכים לתקופה הפליאוליתית. נמצאו גם סימנים מהתקופה הניאוליתית והכלקוליתית באזור אלביטו וטפדה דה אז'ודה. סביב שנת 1300 לפנה"ס, התיישב באלקנטרה יישוב מתקופת הברונזה שהורכב בעיקר מחקלאים ורועים, שכלכלתם התבססה על גידול דגנים ובקר.
בתקופת הכיבוש הרומי, המקום נקרא הורטה נביה על שם אלה מקומית שעברה רומניזציה – נביה. מאותה תקופה שרדו עד היום קבר בטפדה דה אז'ודה, וכן גשר מעל נחל אלקנטרה, שמאוחר יותר, עם הכיבוש המוסלמי, העניק את שמו לאזור ולנחל.
תקופת ימי הביניים:
לאחר כיבוש ליסבון מחדש בשנת 1147, אדמות אלקנטרה הפכו לחלק מרגואנגוס דה ריבמר שהשתרעו מנחל אלקנטרה עד נחל לז'ה באויראש. מהמאה ה-13 הרגואנגו התפצל לשניים, כשהחלק בין נחל אלג'ש לנחל לז'ה קיבל את השם רגואנגו דה אלג'ש. האדמות שמהוות כיום את אלקנטרה ניתנו באותם זמנים כגמול על ידי המלכים לאצילים או למסדרים דתיים או צבאיים.

אלקנטרה הייתה עדה לעימותים צבאיים רבים בין הפורטוגזים לקסטיליאנים, מתוכם בולטת מארב שארגן דון פרננדו וגם המצור על ליסבון ב-1384.
במאה ה-15 מחצבות האבן באלקנטרה, שמהן הופק סיד ואבן ליוז, תרמו רבות להתפתחות הכלכלית של המקום; גם מטעי פירות וכרמים לאורך הנחל, וכבשני סיד ב-קטה-קה-פרש תרמו לדינמיות של האזור.
המאה ה-16: ב-1520 נבנה בית חולים בחווה של דון ז'רונימו דה אסה (הורטה נביה) כדי להילחם במגפה שפקדה את העיר. המגפה לא מנעה הקמת אחוזות אצולה לאורך נהר הטז'ו; אלקנטרה הייתה אז סמוכה לגבולות מחוז אז'ודה שכבר היה קיים. כנסיית סנטו אמרו החלה להיבנות ב-1549 ושימשה כסקריסטיה, ומשכה עולי רגל רבים למקום.
ב-25 באוגוסט 1580, התרחש קרב אלקנטרה בין כוחותיו של אנטוניו, פריור של קראטו, לבין כוחותיו של פיליפה השני מספרד (שלאחר מכן הפך לפיליפה הראשון של פורטוגל), כשהאחרון ניצח בעימות ושלל את עצמאות פורטוגל. במהלך השלטון הספרדי, אלקנטרה התפתחה מאוד מבחינה עירונית בזכות הקמת מנזרים רבים וארמון מלכותי.
המאות ה-17 וה-18: ב-1645 נוצרה טפדה המלכותית של אלקנטרה, שלימים נקראה טפדה דה אז'ודה, ושימשה כמקום בילוי וציד למשפחה המלכותית, שכן היו שם צבאים וחזירי בר. המלכים היו חובבים גדולים של המקום, במיוחד המלך פדרו השני, שאפילו ליבו נקבר במנזר הפלמנגס. בין 1690 ל-1728 נבנה על ידי קרלוס דה סוזה א אזבדו מפעל האבק.
במאה ה-18, אלקנטרה מנתה כבר 600 תושבים. היו שני מרכזי מגורים, אחד לאורך רחוב ליד הארמון המלכותי של אלקנטרה (כיום רחוב 1º de Maio), והשני ליד הגשר (כיום רחובות ויירה דה סילבה ופונטיניאס). נבנו ארמונות ריביירה גרנדה, סבוגוסה, הגשר ואחרים.
בשנת 1743 שופץ גשר אלקנטרה ונוספה לו פסל של סאו ז'ואו נפומוסנו (מגן הימאים). פסל זה מאוחסן מאז המאה ה-19 במוזיאון הארכיאולוגי דו קרמו בליסבון. עד היום קיים פסל דומה על גשר קרלוס בפראג.
רעידת האדמה של 1755 הרסה את הארמון המלכותי של אלקנטרה, אך גרמה לנפגעים ונזק מועטים; מסיבה זו, לאחר רעידת האדמה, נמשכו תושבים רבים לאזור. המלך ז'וזה, שהתיישב במבנה עץ שנקרא "הבקתה המלכותית" באז'ודה, הורה לחדש את הטפדה לשימוש המשפחה המלכותית. התעשייה התפתחה מאוד באלקנטרה הודות למרקיז פומבל, שהקים שם מפעלים רבים, בעיקר צביעת המפעל המלכותי למשי.
מחוז אלקנדרה

מחוז אלקנטרה: הצמיחה של אלקנטרה גרמה לכך שבארגון מחדש של המחוזות ב-8 באפריל 1770, הועבר לשם מה שעד אז היה מחוז סאו פדרו באלפמה. ב-1780, נוסף חלק מהטריטוריה ממזרח לנחל שהשתייך למחוז סניור ז'זוס דה בואה מורטה; ב-1959, אותה טריטוריה שולבה במחוז פרזרס. באותה תקופה גרו 4,769 אנשים במחוז. המפעלים המשיכו להתמקם, תורמים לגידול האוכלוסייה; ב-1801 המחוז כבר עלה ל-9,830 תושבים. החל מ-1840 האוכלוסייה הפסיקה לגדול; זמן קצר לפני כן, ב-1833, מגפת כולרה הפחיתה את האוכלוסייה ל-6,627 אנשים.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו מספר אירועים משמעותיים במחוז, ביניהם שהייתו של הגנרל ז'ונו ב-1807, במהלך הפלישות הצרפתיות; בניית אסם ציבורי ב-1811, מזרקת ז'ונקיירה (1821), מזרקת פרסה דה ארמדה (1846) והקמת קו אוטובוס לבלם. סקטור התעשייה המשיך לצמוח באלקנטרה, כאשר בתי דפוס וצביעה שלטו במפעלים הרבים שפעלו שם.
בניית כביש העוקף של ליסבון ב-1852, שסימן את גבולות העיר, חילק את המחוז לשניים: בתוך החומות ומחוץ לחומות. עם הקמת מועצת בלם, המחוז הפך לחלק משתי המועצות, אלקנטרה בתוך החומות השתייכה לליסבון, ואלקנטרה מחוץ לחומות הייתה חלק מבלם. עם זאת, כשמועצת ליסבון התרחבה עד אלג'ס, המחוז התאחד שוב.
המאה העשרים: אלקנטרה הייתה, בתחילת המאה ה-20, אחת משכונות הרפובליקנים העיקריות שקשרו קשר נגד המונרכיה ותכננו דרכים להקים רפובליקה. לאחר הכרזת הרפובליקה הפורטוגזית ב-1910, שביתות רדפו זו את זו בגלל קונפליקטים חברתיים גדולים. אלקנטרה, גם במהלך הדיקטטורה של סלזאר, המשיכה לתת מחסה לקבוצות מהפכניות, שדוכאו על ידי המשטר.
במהלך המאה ה-20 הרבה דברים השתנו באלקנטרה, שהשפיעו מאוד על עתיד המחוז, בין היתר ייעור פארק מונסנטו (1937); בניית שכונת אלביטו (1936-1937), תחנת הים של אלקנטרה (1943), שדרות סאוטה (1944-1951) וביתן FIL (1957); חנוכת אצטדיון טפדיניה (1945), ועוד.
בניית גשר 25 באפריל ודרכי הגישה אליו חייבו חלק מהתושבים לעבור; הם יושבו מחדש בשכונת רלוז'יו. בשנים האחרונות נצפתה ירידה באוכלוסייה המקומית בעיקר בגלל הזדקנות התושבים וגם בגלל המעבר לפרברי העיר.

השכונה אלקנטרה בעידן המודרני עד היום
המאה ה-21: המחקר העירוני אלקנטרה XXI יתפתח על פני 43 הקטרים בהובלת ארבעה אדריכלים: פרדריקו ולססינה (Frederico Valsassina) ומנואל איירס מתאוס (Manuel Aires Mateus), מריו סואה קיי (Mário Sua Kay) (שמחליף את סיזה ויירה ואת המגדלים המפורסמים שלו) וז'אן נובל (Jean Nouvel). ולססינה ואיירס מתאוס אחראים על השטחים של מירנדלה ופיניול הישנים ומתקני קאריס, ומציעים הקמת בניינים בני שמונה קומות למגורים, משרדים ומסחר ומרכז תחבורה המחבר את קאריס, המטרו ורכבות פורטוגל.
שני האדריכלים צופים גם שינויים בכבישים עם יצירת רחובות חדשים. סואה קיי ממשיך את אלקנטרה החדשה, שבשלב זה מתכננת בניית ארבעה בניינים בני שישה קומות כל אחד בשדרות אינדיה, למשרדים, ושיקום בניין בית הזיקוק של סידול. מתוכנן גם שיקום של בית החרושת הישן לטקסטיל של ברנרדו דאופיאס, שם יוקם מרכז יום, מרכז פנאי ומרכז לגיל השלישי.
ז'אן נובל, האדריכל הצרפתי, מציע בניית שלושה רבעים עם מגורים, משרדים וסדנאות אמנות, רחובות צרים המובילים לארבע כיכרות פנימיות קטנות. תהיה כיכר גדולה יותר, שוק תוצרת טרייה, אגמים עם מפלי מים, נווה מדבר עם דקלים וגן אנכי עם שמשייה ענקית. הבניינים יצופו באריחים גיאומטריים בהשראה ערבית.
ב-28 באפריל 2008 הוצגה רשמית על ידי הממשלה המכהנת תוכנית "אלקנטרה החדשה". תוכנית זו מכוונת להגדלת קיבולת מסוף המכולות וחיבור רכבת במנהרה בין קו קשקאיש לקו החגורה. חיבור זה מאפשר רכבות ישירות בין קו קשקאיש ותחנות כמו אנטרה קמפוס ומקל על הובלת סחורות מנמל ליסבון. בגלל המשבר הבינלאומי הפרויקט הונח בצד, למרות שמטרו ליסבון מתכנן את המשך הקו הצהוב עד אלקנטרה.

מרכז לילה: אלקנטרה היא כיום אחד ממרכזי הבילוי הלילי העיקריים של הבירה הפורטוגזית. רציפי אלקנטרה והמועדונים הרבים, המפוזרים במפעלים הישנים, הם אחד ממוקדי המשיכה לתושבי העיר ולתיירים.