טבח ליסבון 1506 הפוגרום שפקד את יהודי ליסבון

טבח ליסבון 1506 פוגרום יהדות ליסבון

טבח ליסבון 1506, הידוע גם כפוגרום ליסבון או טבח הפסחא של 1506, במהלכו המון רדף והרג אלפי יהודים (יותר מ-4000, לפי העדות של גרסיה דה רזנדה), שהואשמו בהיותם הסיבה לבצורת, רעב ומגפה שפקדו את המדינה.

רק התערבותו של המלך דון מנואל הראשון מפורטוגל (D. Manuel I) שמה קץ למהומות, כאשר שלח את חייליו המלכותיים והעניש את האשמים בעונשים כבדים.

רקע לפוגרום ליסבון

הטבח התרחש לפני תחילת האינקוויזיציה הפורטוגלית ותשע שנים אחרי ההמרה הכפויה של היהודים בפורטוגל, ב-1497, במהלך שלטונו של דון מנואל הראשון.

כ-100 אלף יהודים מצאו מקלט בפורטוגל בשנים שלאחר גירושם מספרד ב-1492 על ידי המלכים הקתולים. דון מנואל הראשון הראה סובלנות רבה יותר כלפי הקהילה היהודית, אך תחת לחץ מספרד, גם בפורטוגל, החל מ-1497, היהודים נאלצו להתנצר כדי לא להיות מושפלים ונהרגים בכיכרות ציבוריות.

הטבח עצמו

ההיסטוריוגרפיה ממקמת את תחילת ההרג במנזר סאו דומינגוס (São Domingos) בליסבון, ב-19 באפריל 1506, ביום ראשון, כאשר המאמינים התפללו לסיום הבצורת והמגפה שהשתוללו בפורטוגל, ומישהו נשבע שראה במזבח את פניו המוארות של ישו – תופעה שעבור הקתולים הנוכחים יכלה להתפרש רק כמסר של רחמים מהמשיח – נס.

נוצרי חדש שגם השתתף במיסה ניסה להסביר שהנס הזה היה רק השתקפות של אור, אך הושתק על ידי ההמון, שהיכה אותו למוות.

מאז, יהודי העיר שקודם לכן כבר נחשדו הפכו לשעיר לעזאזל של הבצורת, הרעב והמגפה: שלושה ימי טבח רצופים, בהסתה של נזירים דומיניקנים שהבטיחו מחילה על חטאי 100 הימים האחרונים למי שיהרוג את "הכופרים" ושאספו המון של יותר מ-500 אנשים כולל מלחים רבים מהולנד, מזילנד ומארצות אחרות עם הבטחותיהם.

החצר המלכותית נמצאה באברנטש (Abrantes) – שם התמקמה כדי לברוח מהמגפה – כשהטבח החל. דון מנואל הראשון היה בדרכו לבז'ה (Beja), לבקר את אמו. הוא הוזהר על האירועים באביש (Avis), ומיד שלח שופטים לנסות לשים קץ למרחץ הדמים. בינתיים, אפילו הרשויות המעטות שהיו נוכחות הוטלו בספק ובמקרים מסוימים נאלצו לברוח.

טבח ליסבון 1506 פוגרום ליסבון ביהודים - מתוך סרט הקהילה היהודית צילום מסך
טבח ליסבון 1506 פוגרום ליסבון ביהודים - מתוך סרט הקהילה היהודית צילום מסך

כתוצאה מכך, גברים, נשים וילדים עונו, נטבחו ונשרפו במדורות מאולתרות ברוסיו (Rossio), ליתר דיוק ליד כיכר סאו דומינגוס. היהודים הואשמו בין "הרעות" האחרות, ברצח האל ובהיותם הסיבה לבצורת העמוקה ולמגפה שפקדה את המדינה. ההרג נמשך שלושה ימים – מ-19 עד 21 באפריל, בשבוע הקדוש של 1506. אחת המטרות העיקריות של הטבח היה נוצרי חדש שהיה נושא כליו של המלך, דון ז'ואו רודריגז מסקרניאש (D. João Rodrigues Mascarenhas), שהיה גם בעל זכויות מכס רבות בנמלים העיקריים של הממלכה (ליסבון, סטובל, פורטו וויאנה). עובדה זו יכולה להיות חלק מהסיבה שהובילה את המלחים להשתתף בהרג.

דון מנואל הראשון העניש את המעורבים, החרים את רכושם, והדומיניקנים המסיתים נידונו למוות בתלייה. יש גם סימנים לכך שהמנזר הנזכר של סאו דומינגוס (בבאישה) נסגר למשך שמונה שנים וידוע שנציגי העיר ליסבון גורשו ממועצת הכתר (המקבילה למועצת המדינה הנוכחית), בה היה להם מושב מאז 1385, כאשר המלך דון ז'ואו הראשון (D. João I) העניק להם זכות זו על תמיכתם במסע שלו לכיבוש הכס הפורטוגלי.

בעקבות הטבח, האווירה של אנטישמיות גוברת בפורטוגל והקמת בית הדין של האינקוויזיציה הקדושה – שהחל לפעול ב-1540 ונמשך עד 1821 – משפחות יהודיות רבות ברחו או גורשו מהמדינה, כשיעדן העיקרי הוא ארצות השפלה ובמשני, צרפת, טורקיה וברזיל, בין היתר.

גם כשגורשו מחצי האי האיברי, היהודים יכלו לעזוב את פורטוגל רק באמצעות תשלום "כופר" לכתר. בתהליך ההגירה, היהודים נטשו או מכרו את רכושם במחירים מגוחכים ונסעו רק עם המטען שהצליחו לשאת.

הטבח בליסבון בהיסטוריוגרפיה

טבח 1506 נמחק כמעט מהזיכרון הקולקטיבי, חלק מהיסטוריה נשכחת שאינה בספרי ההיסטוריה, נשכח ומעטים ההיסטוריונים שמתייחסים אליו. האימה והאלימות תוארו והועתקו על ידי דמיאו דה גויש (Damião de Góis), אלכסנדר הרקולנו (Alexandre Herculano), אוליביירה מרטינש (Oliveira Martins), גרסיה דה רזנדה (Garcia de Resende), שלמה אבן וירגה (Salomon Ibn Verga) ושמואל אוסקה (Samuel Usque).

 

עדויות כתובות על הטבח הנוראי בליסבון

דמיאו דה גויש בכרוניקה של המלך המאושר דון מנואל לזכר מפואר:

"במנזר סאו דומינגוס יש קפלה, הנקראת ישוע, ובה יש צלב, שבו נראה אז סימן, שקיבל מעמד של נס, למרות שהנוכחים בכנסייה חשבו אחרת. מביניהם, נוצרי חדש (חשב שראה, רק), נר דולק ליד דמותו של ישו. כששמעו זאת, כמה אנשים ממעמד נמוך גררו אותו בשערותיו, החוצה מהכנסייה, והרגו אותו ומיד שרפו את גופתו ברוסיו.

למהומה הגיע קהל רב שאליו נזיר נשא דרשה המסיתה נגד הנוצרים החדשים, ולאחר מכן שני נזירים יצאו מהמנזר עם צלב בידיהם וצועקים: "כפירה! כפירה!" דבר זה השפיע על המון גדול של זרים, מלחים מספינות שהגיעו מהולנד, זילנד, גרמניה ומקומות אחרים. כשהתאספו יותר מחמש מאות, החלו להרוג את הנוצרים החדשים שמצאו ברחובות, ואת הגופות, מתות או חצי חיות, שרפו במדורות שהדליקו בגדת הנהר (טז'ו) וברוסיו. במלאכה עזרו להם עבדים ונערים פורטוגזים שבחריצות רבה, סחבו עצים וחומרים אחרים להדלקת האש. ובאותו יום ראשון של פסחא, הרגו יותר מחמש מאות אנשים.

להמון זה של אנשים רעים ונזירים שללא יראת אלוהים, הסתובבו ברחובות ומסיתים את העם לאכזריות כה גדולה, הצטרפו יותר מאלף איש (מליסבון) מהמעמד (החברתי) של (המלחים הזרים), אשר ביום שני, המשיכו ברשעות זו באכזריות גדולה יותר. וכיוון שכבר לא מצאו ברחובות נוצרים חדשים, הם תקפו את הבתים בהם גרו וגררו אותם לרחובות, עם הילדים, הנשים והבנות, והשליכו אותם יחד, חיים ומתים, למדורות, ללא רחמים. והאכזריות הייתה כה גדולה שאפילו הוציאו להורג את התינוקות ו(אפילו) ילדי העריסה, מבתרים אותם לחתיכות או מרסקים אותם בהשלכתם כנגד הקירות.

ולא שכחו לבזוז את בתיהם ולגנוב את כל הזהב, הכסף והנדוניות שמצאו. והגיעו לכזו הפקרות ש(אפילו) מהכנסיות עצמן תלשו גברים, נשים, נערים ונערות חפים מפשע, מנתקים אותם מהמשכן, ומדמויות אדוננו, גבירתנו ושאר הקדושים, שאליהם פחד המוות גרם להם להיצמד, ומשם עקרו אותם, הורגים אותם ושורפים אותם בקנאות ללא יראת אלוהים.

ביום זה (שני), נספו יותר מאלף נפשות, מבלי שבעיר, מישהו העז להתנגד, שכן היו בה מעט אנשים מכיוון שבגלל המגפה, המכובדים ביותר היו מחוץ לעיר. ואם השופטים ושאר רשויות המשפט רצו לעזור לרעה כה גדולה, הם נתקלו בכל כך הרבה התנגדות שהם נאלצו להסתגר כדי שלא יקרה להם אותו דבר שקרה לנוצרים החדשים.

היו, בין הפורטוגלים המשולהבים בעסק כה מכוער ולא אנושי זה, כאלה שמתוך שנאה ורוע לב לנוצרים, כדי לנקום בהם, נתנו לזרים להבין שהם נוצרים חדשים, וברחובות או בבתיהם עצמם תקפו אותם והתעללו בהם, מבלי שניתן היה לשים קץ לאסון שכזה.

ביום שלישי, אנשים ארורים אלה המשיכו ברשעותם, אך לא כמו בימים הקודמים; כבר לא מצאו את מי להרוג, שכן כל הנוצרים החדשים, שניצלו מזעם זה, הועמדו בבטחה על ידי אנשים מכובדים ורחמנים, (אך) מבלי שיכלו למנוע את מותם של יותר מאלף ותשע מאות יצורים.

בערב אותו יום, הגיעו לעיר השופט איירש דה סילבה (Aires da Silva) והמושל דון אלוורו דה קסטרו (Dom Álvaro de Castro), עם האנשים שהצליחו לאסוף, אבל (הכל) כבר היה כמעט גמור. הם מסרו את החדשות למלך, בעיירה אביש, (אשר) מיד שלח את הכומר מקראטו ודון דיוגו לופו, הברון מאלביטו (Dom Diogo Lopo, Barão de Alvito), עם סמכויות מיוחדות להעניש את האשמים. רבים מהם נעצרו ונתלו על ידי הצדק, בעיקר הפורטוגלים, כי הזרים, עם השוד והביזה, נמלטו לספינותיהם והפליגו בהן כל אחד ליעדו. (באשר) לשני הנזירים, שהסתובבו עם הצלב בעיר, לקחו מהם את המינויים, ולפי פסק הדין, נשרפו."

גרסיה דה רזנדה (Garcia de Resende) תיאר כך את האירוע:

"ראיתי שבליסבון התקוממו העם הנמוך והאיכרים
נגד הנוצרים החדשים,
יותר מארבעת אלפים הרגו
מאלה שהשיגו בידיהם:
חלק מהם, חיים שרפו,
ילדים קטנים ביתרו,
עשו אכזריות גדולה,
שוד רב ונבזות
בכל אלה שמצאו.

בהיות העיר לבדה

בגלל שרבים מתו בה,
נעשתה אכזריות זו;
אך המלך שלח עליה
במהירות רבה מאוד;
רבים הוצאו להורג,
כל מי שנמצא אשם,
אנשים נמוכים ונוכלים,
ושני נזירים מהמסדר,
ראינו בגלל זה נשרפים.

המלך לקח כל כך קשה
את מעשי העיר,
שאת התואר הטבעי
של אצילה ונאמנה תמיד
לקח ממנה וגרם לה לאבד;
אנשים רבים העניש
ומשרות לקח;
אחרי שראה את ליסבון
הכל החזיר לה
ואת התואר השיב לה."

טבח זה מונצח כיום באנדרטה שנבנתה בכיכר סאו דומינגוס (Largo de São Domingos), בתכנונה של האדריכלית גרסה בכמן (Graça Bachmann), אשר נחנכה ב-23 באפריל 2008. המקום הוא נקודת מפגש מסורתית של זרים, בעיקר אפריקאים, ויש שם גם אנדרטה נוספת המוקדשת לקתוליות, וקיר שבו המשפט "ליסבון, עיר הסובלנות" כתוב ב-34 שפות.

אנדרטה בכיכר רוסיו - עדות לזכרון הטראומתי שהשאיר פוגרום ליסבון ביהודים
אנדרטה בכיכר רוסיו - עדות לזכרון הטראומתי שהשאיר פוגרום ליסבון ביהודים